ועדה לתכנון ובנייה הוד השרון נ' קבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ ואח'

גזר דין (נאשמים 1 ו-2)

בעיצומו של הליך הוכחות הודו הנאשמים בעובדות כתב אישום מתוקן בביצוע עבירות של אי קיום צו הפסקת עבודות מינהלי ואי קיום צו הפסקה שיפוטי. הודאת הנאשמים נרשמה ונקבע כי הם רשאים לטעון בנושא הרשעתם בדין.

לאחר ההודאה ביקשו הנאשמים לחזור בהם ממנה. דחיתי בקשה זו בהחלטה מנומקת (עמ' 32-30).

ביום 25.11.2013 דנתי בבקשת הנאשמים והחלטתי כי יש להרשיע את נאשמים 1 ו-2. בצד זה נמנעתי מהרשעתו של נאשם 3, מהנדס החברה, וחייבתיו בשל"צ בהיקף של 300 שעות (להלן – "ההחלטה בנושא ההרשעה").

עובדות כתב האישום המתוקן והשתלשלות העניינים בהליך פורטו בהרחבה בהחלטה בנושא ההרשעה ולא מצאתי לנכון לחזור שנית על העובדות, אלא על עיקריהן בלבד:

הנאשמת 1 היא חברת בנייה שבבעלותה מקרקעין בהוד השרון לגביהם הוצא היתר בניה. הנאשם 2 הוא מנהלה הפעיל. נאשם 3 הוא מהנדס החברה והאחראי על תכנון והיתרים ומתן אישור מוקדם לביצוע עבודות בניה במקרקעין. בכתב האישום המקורי הואשמו הנאשמים גם בעבירה של ביצוע עבודות טעונות היתר, ללא היתר בניה (אישום א'). כתב האישום המקורי הוגש נגד שני נאשמים נוספים: חברת קידוח שביצעה בפועל את העבודות ומנהלה של חברה זו. כתב האישום נגד נאשמים 4 ו-5 בוטל עוד בהתאם להודעת המאשימה עוד ביום 29.11.2012.

במסגרת הסדר הטיעון נמחק מכתב האישום אותו חלק הנוגע לביצוע העבודות במקרקעין ללא היתר. הנאשמים 1 ו-2 הורשעו אפוא בביצוע עבירות הפרת צווים בלבד.

תמצית טענות הצדדים

חלק מטענות הצדדים בנושא ההרשעה רלוונטי גם לענייננו, ולכן יובאו כאן בתמצית.

ב"כ המאשימה טענה כי העבירות בהן הורשעו הנאשמים הן עבירות חמורות שמצדיקות הטלת עונש מקסימלי.

התובעת סבורה כי העונש הראוי לנאשמים הוא קנס בשיעור שמתקרב לשיעור המרבי הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"). לדעתה, מתחם העונש ההולם מקרה זה הוא קנס בשיעור שבין 90,000 ₪ ל-100,000 ₪ לנאשמת 1, וקנס בשיעור שבין 43,000 ₪ ל-50,000 ₪ לנאשם 2. עוד עתרה המאשימה לגזור על נאשם 2 מאסר על-תנאי והתחייבות.

הגם שבהחלטה בנושא ההרשעה הבהרתי שאין לקבל את טענות ב"כ הנאשמים לרדיפה כזו או אחרת מצד הרשות, לכך שהנאשמים סברו שמותר להם לבצע את העבודות ולכך שבסופו של דבר הוצא היתר בניה כדין, השמיע הוא גם בשלב הטיעונים לעונש טיעונים נרחבים בעניין זה.

עוד טען ב"כ הנאשמים כי הרשות התעכבה פרק זמן בלתי סביר במתן ההיתר (באופן שאף הביא לנאשמת 1 הפסד ממון רב), כי הרשעת הנאשמים כשלעצמה חמורה ובעלת תוצאות ביחס לכל אחד מן הנאשמים, כי הנאשמת 1 מצויה בקשיים כלכליים, כי לנאשם 2 נסיבות אישיות שפורטו בשלב הדיון בנושא ההרשעה, כי הנאשמים חסכו בזמן שיפוטי והודו בשלב מוקדם של ההליך, וכי נאשמים 4 ו-5 נמחקו מכתב האישום ללא סיבה נגלית לעין.

נאשם 2 בדברו האחרון לעונש השמיע דברים מהם ניתן להבין שאין הוא מפנים כלל את הרשעתו בדין, ואינו נוטל אחריות על מעשיו. הנאשם אף סבור כי ראש עיריית הוד השרון מתנכל לו אישית וזו לדבריו הסיבה שהוגש כתב האישום.

דיון

את מתחם העונש ההולם את מעשי הנאשמים יש לקבוע בהתאם לעקרון המנחה בענישה, הלא הוא עקרון ההלימה, בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ג לחוק העונשין)

העונש המרבי הצמוד לכל אחת משתי העבירות בהן הורשע נאשם 2 הוא שנת מאסר, ואם נמשכה העבירה אחרי המצאת הצו – קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין לכל יום של עבירה אחרי המצאת הצו. הנאשמת 1 היא תאגיד, ומכוח סעיף 253 לחוק התכנון והבניה ניתן להשית עליה כפל קנס. שיעור הקנס המרבי בסעיף 61(ג) לחוק העונשין הוא 1,400 ₪ לכל יום. הצו המינהלי הומצא לנאשמים ביום 21.6.2012. הצו השיפוטי נמסר להם ביום 25.6.2012. העבודות במקרקעין נמשכו עד סוף חודש יולי 2012.

מכאן שעונש הקנס המרבי שניתן להשית על הנאשם 2 הוא 56,000 ₪ בעבירה של הפרת הצו המינהלי ו-50,400 ₪ בעבירה של הפרת הצו השיפוטי, ועל הנאשמת 1 – כפל סכומים אלה.

הערכים המוגנים ביסוד העבירות בהן עסקינן הם הסדר הציבורי שנפגע כתוצאה מהתנהלות הנאשמים והחובה לכבד החלטות של רשויות המדינה, וכן פוטנציאל הפגיעה במשטר התכנוני כתוצאה מהפרת הצווים.

על חומרתן של העבירות בהן הורשעו הנאשמים עמדתי בהרחבה בהחלטה בנושא ההרשעה. כפי שציינתי שם, הנאשמים הפרו ביודעין צו מינהלי שהוצא להם על ידי הרשות המוסמכת, ובהמשך לא היססו להפר גם צו שיפוטי. הם המשיכו לבצע עבודות במקרקעין כאילו לא הוצאו נגדם צווים. הבהרתי באותה החלטה כי על מקבל צו הפסקת עבודות מרשות מוסמכת או מבית המשפט, ומבקש להסיג על תוקפו של הצו, לתקוף אותו בתקיפה ישירה, באמצעות המנגנון שנקבע לכך בחוק. מקבל הצו אינו רשאי להתעלם מצווים שהוצאו כדין ולהמשיך בפעולתו באין מפריע. אשר על כן לא ניטל העוקץ מעבירות הפרת הצווים משעה שנמחק אישום א' במסגרת ההסכמה בין הצדדים, וגם העובדה שמאז ביצוע העבירות ניתן היתר אינה מעלה ואינה מורידה דבר לעניין חומרת המעשה של הפרת צו מינהלי או שיפוטי.